כל בוקר אני מסתכלת במראה ורואה את אותו הדבר.
אני בעמדה בכירה בסטרטאפ צעיר, מדליק וחדשני. אמא לשלושה ילדים וכלב. בית יפה. ילדים יפים. בן זוג במשרה בכירה. אני עושה את מה שצריך. את מה שנכון. את מה שמצפים ממני.
מושלם. לפחות ככה זה נראה. מבחוץ. מבפנים – אפילו לא דומה.
רואה שבפנים שום דבר לא נכון... ריק. שקוף.
כל בוקר מציפות אותי אותן שאלות קשות: אלו החיים? זה מה שיש להם להציע לי? זה מה שיש לי להציע להם? בשביל זה אני פה? זה מה שאני מסמנת לעצמי? לילדים שלי? בשביל זה הבאתי אותם? זה הייעוד שלי?
האמת, החיים מרגישים לי כמו פספוס אחד גדול. אני מרגישה שאני מפספסת בהכל: במטרה, בדרך... ומה אספר לילדים שלי? שפספסתי את החיים שלי? איזה פספוס... פספוס של החיים.
כל בוקר אני משתיקה את הקולות הפנימיים ששואלים אותי שאלות קשות. אותם אני מצליחה להשתיק אותם לא את המחשבות. הן שם כל היום. מערבולת פנימית מתחוללת בתוכי ואני נסחפת עמוק פנימה. זה נהיה שיגרה שאני עסוקה בה, נשאבת לתוכה. אני לא מצליחה להרים את הראש. זה כל כך מעייף... איבדתי כל הנאה. כל חדווה. כל שמחה. חיה את החיים שלי בלי אהבה לחיים.
אני לא אוהבת את החיים שלי. לא ככה.
החיים הם מתנה בלי פתק החלפה. מתנה שקיבלתי כשנולדתי ומה יהיה איתה זה בידיים שלי. "חיים פעם אחת...", זה לא עוד פתגם, זו האמת. אז מה, אפספס את ההזדמנות? מה אעשה עם המתנה הזו? זו כבר בחירה שלי.
בחירה ועוד בחירה... רצף של בחירות. כך נראים החיים, כל בוקר במראה. מה אלבש שידגיש את מה שצריך? מה יטשטש את מה שלא? על מה אני שמה טונות של מייקאפ? איזה בגד אני יכולה להמשיך לחלום ללבוש? ויש גם בחירות אחרות, עמוקות יותר כמו: מה אני עושה עם החיים שלי?
אז מה עכשיו? להמשיך ולתת לחיים לקחת אותי לאן שהם רוצים, לתת לחיים לשלוט בי? בלי שליטה? או לקחת אחריות על החיים, לקחת שליטה ולקחת את החיים לאן שאני רוצה להגיע?
עד שבוקר אחד, כמו כל בוקר, אני מסתכלת שוב במראה. גם בזו של חיי. שוב, אני רואה את אותו הדבר אבל הקול הפנימי השתנה. המערבולות נחלשו מול קולן של מחשבות חדשות שצצו:
קיבלתי מתנה, בלי פתק החלפה - ואני לוקחת אותה בשתי ידיים!
אני רוצה להסתכל במראה ולאהב את מה שאני רואה. גם בחוץ וגם בפנים. אני מפשילה שרוולים ומתחילה לסלול לי את המסלול לדרך חדשה: נפרדת מתפקיד בכיר ומנצנץ. פועלת כדי להחיות את הקשר הזוגי שלי. לצערי, לא מצליחה ומתגרשת. לומדת ייעוץ עסקי, אימון אישי. עוזבת את העיר עם ילדי ויוצאת לדרך חדשה.
פועלת בדרך הזו והיא נותנת לי כוח.
מערבולות הקושי, התסכול והשגרה מחלפות בגלים של עשייה, למידה ואופטימיות.
לאט אבל בטוח אני מחזירה לארגז הכלים שלי את מה שאיבדתי בדרך ורוכשת לי עוד כמה כלים חדשים שלא הכרתי: חדוות החיים, הנאה גם מהדברים הקטנים, תשוקה והתלהבות, שמחת החיים, חתירה להגשמה במה שנכון לי, הורות מדהימה, משפחה חמה אוהבת ועוטפת, אהבה עצמית... והכל באהבה. אהבה לחיים! אם הגעת עד פה, בטח הבנת, שזה לא תמיד היה ככה...
מה איתך? מה אומרת לך המראה שלך? והמראה הפנימי?
