הפחד חוגג...


"משהו לא טוב עומד לקרות”,
צועק הקול הפנימי, קולו של הפחד.
הוא מדבר את הכאב של המקומות שנפגעו בעבר מחוויות לא נעימות. 
חוויות שלימדו אותי שהעולם מסוכן, שאי אפשר לסמוך על עצמי ולא על אחרים, אי אפשר לסמוך על החיים. 
קול שמגיע מהכאב הרגשי שסגר את הלב והזין את הפחד שעכשיו משמיע את קולו כדי לשמור עלי ולהרחיק אותי מהחוויה הקשה שעברתי ולמנוע ממני מפגיעה נוספת.

הפחד חוגג...
הוא עובד אצלי שעות נוספות, משתק אותי. 
אני מפחדת להקריב, לשנות, להיכשל... 
מפחדת מעצמי וממה שיקרה אם רק אעז להיות מה שאני רוצה להיות באמת. 
כילדה, לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. היה לי ברור, שרופאה, אני לא רוצה להיות. 
שעות רבות ביליתי בבתי חולים וממש לא נהניתי מזה. את הרופא שלי ואת הביקורים אצלו ממש לא אהבתי, ומי לא רוצה שיאהבו אותו? בסיפור הזה, הפחד ניצח: פחדתי שלא יאהבו אותי, שיחשבו עלי דברים שליליים, שאתעסק רק במחלות ובאנשים חולים... פחדתי כל כך עד שלא הצלחתי לראות ולהבין שבתי החולים והרופא, הם אלו שריפאו אותי וגרמו לי להרגיש טוב. 
במקום להתמודד עם הפחד, נתתי לו להזין את עצמו ולשתות לי את המוטיבציה והאנרגיות. 
כך אנו מוצאים את עצמנו מתמקדים במה שאנחנו לא רוצים שיקרה במקום להתמקד במה שאנחנו כן.

אבל הפחד משקר.
הוא לא אומר את כל האמת. 
הוא לא מבחין בין סכנה אמיתית לבין מה שנראה לו ככזה. 
למשל, כשהייתי ילדה, שחיתי בים ונסחפתי למעמקים. 
מציל ראה אותי, חתר אלי ושלה אותי מהמים. 
מאז, התבגרתי, למדתי לשחות, אני ערה לחוקי הרחצה בחופים ולהוראות המצילים אבל את הפחד זה לא מעניין. 
הוא ממשיך לקרוא לי להתרחק מהים. 
מנסה לגרום לי לשכוח שיש לי יכולת לעזור לעצמי, שלא הייתה לי באותו הרגע ומנסה לשכנע אותי להימנע מהים כי הוא מסוכן ועלול לפגוע בי ולא משנה כמה גדלתי מאז, כמה שיעורי שחייה לקחתי או כמה ביקורים בים הסתיימו ללא פגע.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.