אור של החיים


04/09/2017

הסתכלתי היום במראה ונהייה לי עצוב.

הסתכלתי במראה ונראיתי לעצמי יפה. כל כך הרבה שנים רציתי לראות אותי יפה.

ואף פעם לא הייתי. לפחות לא מספיק. לפחות לא בעיני.

היום נראיתי לי יפה.

וזה עצוב לי כי לא הייתי סתם יפה. ראיתי אותי כל כך דומה לך.

ואת כל כך יפה.

תמיד היית היפה של המשפחה. החכמה. הטובה.

זוכרת אותי מסתכלת עליך בהערצה, איך את נעה לך בקלילות, בשמחת החיים האופיינית לך, יוצאת מהבית, הולכת לצופים, מספיקה גם לימודים, מסתדרת עם ההורים, עם המורים, עם החברות והחברים. תמיד מוקפת. תמיד מחייכת. תמיד כל כך מוארת ומאירה.

ואני מסתכלת עליך מלמטה, עם עיני עגל משתהות. הולכת בדרכיך, מנסה להיכנס לנעליים הכל כך גדולות שהשארת לי בכל מקום. לכל מקום שהגעתי התחלתי עם לא מעט נקודות זכות ועם לא פחות ציפיות, כי אני אחות של…

מסתכלת עליך ורוצה להיות כמוך. כזו שמשאירה חותם מעצם היותה רק בזכות היותה. כזו שהחגיגה מתחילה רק כשאת מגיעה. כזו שהיא המרכז של כל מה שקורה, והכל קורה סביבך. כזו שהיא הלב.

אני מסתכלת על עצמי במראה ופתאום נראה לי שאני דומה לך.

אולי זה רק נדמה לי? הילדה הקטנה שבי צוחקת: ״חחח… היית רוצה. כמוה יש רק אחת״, והאישה הבוגרת שבי עונה לי בשפתיים רפות: ״אל תקשיבי לה, אתן דומות. אתן אחיות! תסתכלי על עצמך…!״

אני עומדת מול המראה ורגשות מציפים ומטלטלים אותי. יש בי שמחה גדולה על מה שאני רואה ובו זמנית גם עצב גדול. עצב שלא שוכח להזמין חברים לחגיגה. ראשון מגיע הגעגוע. געגוע כזה חזק שתופס את כל המקום ועושה כואב. הכאב של הגעגוע חודר לעצמות. כאב כזה שלא משתמע לשתי פנים. אחריו מגיעה הסקרנות. כל כך הרבה שאלות שנותרו ללא מענה ולעולם לא יענו, על איך הכל היה יכול להיות: ״איך היית מתבגרת? איך היית נראית? מה היית עושה? מה היית אומרת…?

דבר אחד אני יודעת שבטוח היית אומרת. היית מחבקת אותי חיבוק גדול, היינו עומדות יחד מול המראה והיית לוחשת לי באוזן:

אחותי הקטנה, כמה שאת יפה. תראי כמה שאנחנו דומות!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.